הדף החודשי (אוגוסט 2007)

הקדמה
בפתיחת האתר המשפחתי שלנו - המקושר לאתר של "באר-שבע אחרת" – היה מתוכנן, שמדי חודש יתפרסם בו מה שנקרא "הדף החודשי" – איזושהי פאראפרזה לדף שבועי בחיי יהודים שומרי מצוות. הדף אמור לשקף אי-אילו אירועים באקטואליה או רטרוספקטיוות כלשהן. אחרי הדף של חודש מאי הייתה הפסקה של חודשיים – הזמן העמוס של סוף שנת הלימודים ואחריו זמן חופשות הקיץ. כשאני לוקח עט לכתיבת "דף" של אוגוסט, אני מתקשה לבחור בנושא מהאקטואליה: הכל משתנה במהירות במדינה ומעבר לגבולותיה. בכלכלת העולם מתרחשים זעזועים קשים, המלחמות אינן פוסקות ורק מובילות לקורבנות חדשים, לכן החלטתי לחזור לסיפור ישן-נושן, אשר התרחש עימי ועם אמיליה לפני 34 שנה. זאת לא סיטואציה יחידה, בה עזרו לנו אנשים, במבט ראשון זרים לגמרי. מקרים כאלה היו רבים. אך מקרה זה זכור לנצח. כאשר אני, מוקף בעשרות קרובים וחברים, חגגתי את היובל שלי, אמיליה מצאה את הסיפור כמתאים ביותר להיות מסופר – כחלק מברכתה לרגל היובל וכמרכיב מוביל בחיינו המשפחתיים והציבוריים. לכן בחרתי לעשותו לנושא ה"דף" של אוגוסט 2007.

שפע ברכות

אליעזר

ליד פסי רכבת בתחנת אונגני
בחודש מאי 1973 אחרי כמה שנות מעבק על זכות לצאת את בריה"מ ולעלות לישראל אמיליה ואני מצאנו את עצמנו בקטע של רציף לאורך פסי רכבת בתחנת הגבול באונגני. היה איתנו מטען שלנו: כמה ארגזים לא גדולים עמוסי ספרים, פסנתר ישן ועוד כמה דברים מסוג זה, שהתכוונו לשלוח דרך ים לישראל. ימים רבים ברצף המתנו לתור שלנו למסור את המטען לידי המוכסים. בערב אחד החל לרדת גשם, קייצי אך עקשני. שכנינו ברציף – משפחה של אנשי מסחר לשעבר – הגיבה על הגשם מהר וללא עצבנות. מארגז הממוספר כ – 14 הם הוציאו מזרני חוף מתנפחים ומארגז מספר 31 – סדרת מפות ניילון להתכסות מהגשם (הכל הוכן מראש בכמויות מסחריות לצורך מכירה במולדת ההסטורית). לנו כל זה היה חסר – נאלצנו לשכב על גבי הקרשים של שני ארגזים סמוכים, להתכסות במעילי קיץ דקים ולקוות לרחמים של הטבע. בדיוק ברגע זה הופיע לידינו מחשיכת הערב אדם לא צעיר בתלבושת עובדי הרכבות. הוא ניגש הישר אלינו – הזוג היחיד שנרטב בגשם – ובנימוס ביקש לגשת איתו לביתו שבקרבת מקום. "אישתי ביקשה ממני להביא אתכם..." כעבור כמה דקות כבר היינו בביתם הקט ליד פסי רכבת : חדרון בכניסה (גם סלון, גם חדר האוכל, גב חדר כניסה, גם מטבח) וממנו מגיעים לחדר שינה שלהם. חיכו לנו שם תה חם, חביתה וגיגית עם מים חמים – הדבר הנחוץ ביותר אחרי כמה ימים במתחם תחנת הרכבת. הובלנו לחדר שינה כפרי עם כריות גבוהות וסדינים צחורים ספוגי עמילן – לנוח עד הבוקר ("בעלי ממילא בדיוק עכשיו נכנס למשמרת לילה ואילו אני איכשהו אסתדר לישון בחדר הראשון"). בבוקר על כוס תה וסנדוויץ' עם ממרח חצילים שמענו את הסיפור של בעלת הבית שלנו... "...נולדתי בכפר בצד השני, הרומני של הגבול. בסוף המלחמה יחד עם הוריי נמלטתי מהפצצות ברגל, יחפה. פצצה אחת הרגה גם את אימא וגם את אבא. שבועות ארוכים נדדתי לבד בדרכים – רעבה ומזוהמת, ללא בית וללא מישהו קרוב. בסופו של דבר זוג אנשים עניים אך טובי לב אסף אותי.

לדף הבא