ליום הניצחון 2008

את הדף שלחודשים אפריל-מאי 2008 התחלתי לכתוב כבר בחודש מארס. זהו לא עסק פשוט למישהו, שנולד כשהמלחמה הייתה כבר מאחורינו, זה מסובך עוד יותר מאז שאבי, איליה גרינשפון - רב-סרן בצבא הסובייטי וקצין הג"א בישראל - הלך לעולמו לפני שש שנים. כל עוד היה אבי בין החיים, ליום הניצחון הייתה מסורת שנתית משלו: לקראת החג היינו קונים מתנה ( מאחר ואבי לא אהב לקבל מתנות יקרות ערך וטען, שהכול כבר יש לו, נהגנו לבחור משהו צנוע, התואם את הרוח של החג ). פחות מכל הוא רגז, אם היה מקבל ספר של זיכרונות היסטוריים כלשהם או משהו דומה. את הספר הוא קרא מהר ולא ידוע, האם זכר את התוכן והאם אהב אותו - על זה אבי לא דיבר מעולם. חלק אחר של מסורת החג היה משתה ערב מסביב לשולחן המשפחה. אבי נהג לחזור על כך, שהוא וחבריו לנשק, אלה ששרדו וסיימו את המלחמה ביוני 1945 בחזית הבלטית השנייה, נדרו נדר לשתות ביום הניצחון עד לאובדן החושים לזכר הנופלים. לכם מסביב לשולחן שתו וודקה ונעשה ניסיון נאיבי לשתות המון. הניסיון היה אכן נאיבי, מפני שהן הגיל והן האקלים הישראלי לא אפשרו זאת. אחרי שהזכרתי את הנדר, מיד נזכר אני בפרטים לא רבים על סיום המלחמה, שאבי בכל זאת סיפר לי ( אינני זוכר אותו מספר ולו משהו על המלחמה לאחי הצעיר
או לאימי ). אני זוכר את הסיפור של אימונים בנושא מעבר מכשולי מים לקראת צליחת הנהר דאוגווה ( דווינה המערבית ). אבי לחם בבריגדה עצמאית פורצת נושאת אות גוורדיה של חיל הנדסה - ביחידה כזו בדיוק שירתתי גם אני כעבור שלושים שנה - אך הפעם בשורותיו של צה"ל. אחרי צליחה מוצלחת תחת אש של דוויה מערבית בריגדה בה שירת אבי קיבלה תוספת לשמה "על-שם נהר דווינה". כל יחידות הבריגדה לקראת הצליחה למדו לעבור מכשול מימי ללא אמצעים מסייעים. הם התאמנו ביובל צדדי אך מלא מים של אותו הנהר. לוחמים בפלוגה של אבי כל השיטות האפשריות : רפסודות מכל הצורות ומכל החומרים המזדמנים. בנפרד מכולם עבד בחור, הידוע בפלוגה כ"גנב לפי החוק", דהינו גנב מקצועי לחלוטין ( להבדיל מחובבני התחום ). אבי אהב לספר את הסיפור וסיפר אותו יותר מפעם אחת. הבחור ליקט בחיפזון ביער ערמת ענפים יבשים, כיסה אותה במעיל ברזנט צבאי והפליג עליה. קרני השמש גרמו לו להירדם תוך כדי מעבר הנהר עם סיגריה תוצרת עצמית ביד. כאשר מסיגריה זו תחת משבי הרוח התלקחו הן המעיל והן הענפים - החייל התעורר באמצע הנהר. התברר שהוא לא ידע לשחות וחבריו לא הספיקו להצילו. כל פעם, כאשר אבי סיפר את הסיפור הוא נהג להוסיף : "הני לך היא, המלחמה - חיי בן אדם בודד לא שווים במלחמה ולו גרוש …" סיפור אחר, אותו סיפר לי אבי יותר מפעם אחת, היה קשור עם חוליית מודיעין קרבי, אשר נשלח - ואבי היה חלק מהצוות - במטרה להביא "לשון" ( חייל גרמני חי, אשר יוכל לספק מידע רב על יחידתו ). אחרי כשעתיים של זחילה בין שני הצדדים האויבים זה את זה ומחופרים, החוליה איבדה את היכולת הניווט לחלוטין. על-מנת לאתר את המיקום האמיתי של הצוות, נשלח זוג חיילים, אשר נאלם ללא זכר. מפקד החוליה יחד עם עוד חייל החליט לזחול בעקבותיהם - וגם הוא לא חזר. אבי לקח על עצמו פיקוד - הוא היה סמל - והחליט לצאת לפעולה בודד. במהירה הוא מצא את עצמו שוכב ליד מוצב שדה עשוי עץ ובוץ. השוהים במוצב יצאו מדי פעם ממנו לנשום אוויר צח, זחלו לאן שהו להביא מצרכים ודיברו ביניהם בקול רם. שפת הדיבור הייתה רוסית - ליתר דיוק אוסף קללות עסיסיות ולא ניתנות לתרגום לאף שפה. אבל גם בצד האויב בחזית זו לחמו תומכי נאצים רוסיים מיחידות של גנרל וולסוב ויחידות אס-אס אוקראיניות. בסיכומו של דבר אבי התפרץ לתוך המוצב, כאשר בידו רימון, שממנו שלף מראש את הנצרה. אילו המקללים במוצב היו מתגלים כלא "שלנו" לא נותר אלא לפוצץ את עצמו יחד איתם. אך החבר'ה הבינו מהר מאוד את המצב וברצון חשפו את התעודות הצבאיות שלהם. אבי זרק אל החושך של השטח הניטראלי את הרימון ותוך זמן קצר אותרו באלחוט החברים החסרים של הצוות - כולם עוקבו עד הבוקר עד לבירור. אבי מעולם לא ראה במקרה זה משהו הרואי - רק את הצורך האולטימטיווי, הקובע הכול בתנאי המלחמה וגוזר מחדש את גורלות בני האדם. לקראת יום הניצחון על הנאצים מסביב לשולחנות רבים אצלנו בישראל - וגם שם, ב"מולדת הפרה-היסטורית" - ירימו כוסות לכבוד המנצחים - ולזכר אלה, שלא התמזל מזלם להיות בחיים ביום הניצחון. מדי שנה מסביב השולחנות נותרים פחות ופחות מנצחים ונדר שנדר אבי "לשתות עד הסוף" ביום זה הפך לחובתי. ולחובת חבריי ובני גילי. נשתדל, שזאת תהיה מסורת קדושה גם במשפחות של ילדינו ונכדינו. הורינו עשו הכול על-מנת להציל את ארצם ואת אזרחיה. הם עשו גם הכול אשר ניתן היה לעשות להצלת עמם ולהנחת יסודות לעצמאות האומה. במאבק מר זה נפלו עם נשק ביד מאתיים וחמישים אלף של יהודי ברית המועצות - מספר שלא ניתן להשוותו עם כל אבדות הלחימה של עמנו לאורך ההיסטוריה שלו. נשתדל לזכור אותם ולהיות ראויים לזכרם. לחיים!